Translate

יום שלישי, 16 ביוני 2015

למה אנחנו כן?!

כשבוחנים ממעוף הציפור את האבולוציה של בני האדם, אז למעשה לפני 10,000 שנה  החל לפעול מנגנון של הרס עצמי, הרס בלתי פוסק, מתעצם ושואף לאין סוף של כל מה שהיה עד אז !!!
מאותו זמן, בני האדם החלו להתלכד ולחיות יחד בקבוצות, תקופת הנדודים פסקה כאשר כבר אז הבינו שלא צריך לעבוד קשה ואפשר בקלות לעבור מציד וליקוט לגידולי שדה בקלות ובכמות.
במרוצת השנים המוח האנושי קדח ורעש, המציא פטנטים כאלה ואחרים על מנת שאורח חיינו יהיה קל, פשוט ונוח.
מחיית אדם אשר חייה ושורדת בכל כדור הארץ, מנדודים אחר מזון, מצייד לצורך מחייה עברנו להיות מחיות לבני אדם.
מרוץ ההתפתחות מאז ועד היום לקח אותנו למחוזות מאוד רחוקים ששום מצפן לא יוכל להחזיר אותנו עוד!! בן האדם של היום "חושב" שהוא חי טוב,  בטוחים שמסלול הפינוק הזה הוא טוב לנו ועל כך אנו משלמים ונשלם בריבית דה ריבית!!
 אנו נולדים עם ארסנל של יכולות, יחפים, גמישים, רזים. ראיתם פעם ילדים שעושים Squat?! פשוט מושלם. בנותיי רצות יחפות על אבנים כאילו נולדו לכך(באמת נולדו לכך!). את היכולות הללו אנו במו ידנו הורסים, פשוט הורסים!!
מהי הישרדות?! הישרדות היא אם כל יצור חי, בשמה נוצרנו ולשמה נועדנו. כל מערכות גופנו מוכוונות הישרדות, יכולות בריחה, טיפוס, רדיפה, זחילה ועוד רבות הן.
ככל שאנו מתרחקים מהפשוט או מתפתחים אז למעשה ההפך הוא הנכון, אנו לא מגדילים או מעצימים את יכולותנו אלא גורעים מהן.
אני קורא לעולם שאנו חיים בו מימד מלאכותי, גוף רך(תינוק) שנולד לטבע, ליחף, לפשוט נחטף לחיים לא לו ומועלה על מסלול של הרס שיטתי, הניתוק הזה מן הקרקע בגיל כל כך צעיר, נעילת הנעליים, מזונות מעובדים(בצורת אבקות) חטיפים והנה זה מתחיל!!

הכי קרוב שאפשר - יחף


העולם המלאכותי שאנו חיים בו הנחיל בנו כל כך הרבה הרגלים וגם הסביר והצדיק אותם, במשך הדורות  כבר לא שאלו שאלות, פשוט כל דור נולד לתוך סגנון חיים שאותו הוא דאג להעביר וילדיו וכך הלאה.
אין אנו עוצרים לרגע לשאול שאלות, האם  מה שנולדנו לתוכו  זה הנכון! מי קבע כך?! אם עושים השוואה פשוטה בין האדם הממוצע של היום לאריה בסוואנה נגלה כמה דברים מעניינים(נשמע מגוחך אך מה לעשות נכון :-) ).
נתחיל מנושא התזונה, מה אוכל האריה ושותה ומה אנו אוכלים ושותים?! האריה בטח אוכל בשר בעיקר ושותה מים.
מה אוכל ושותה האדם?! הכל חוץ מבשר ומים!! האוכל שלנו תעשייתי עם התערבות כימית משוגעת, מה לגופנו ולאוכל מעובד?! יגידו החכמים "צריך כל דבר במידה".


אוכל מעובד - הפך להיות נחלת חיינו


מה נועל האריה בסוואנה?נעליים? מצחיק!! גם אנחנו מצחיקים עם הנעליים האלה, מגיל כמה חודשים מגבסים לילדנו את כפות הרגליים שחלילה לא יהיה להם חם או ייפצעו. לאריה לא חם? הוא לא יכול להפצע?
האם האריה מרכיב משקפי שמש?מצחיק?! גם אנחנו מצחיקים עם משקפי שמש, לשמש תפקיד חשוב בחיוניות שלנו ובשמחת חיינו, משקפי השמש מחלישות את עיננו.
מה שותה האריה, מים מה COOLER? מצחיק? אנחנו מצחיקים, מה רע במים מהברז ולא משנה מה עבר בצנרת, שכחנו איך שתינו מממטרות כשהיינו ילדים!!
האריה מתקלח ומסתבן כל יום או לפחות פעם ביום?מצחיק? גם אנחנו מצחיקים, הסבון או השמפו הם מרכיבים כימיים שחוברו יחדיו בכדי להרוג את השומן הטבעי של העור ושל השיער, השומן דואג לגמישות העור ולרכות שלו אך אנו דואגים לצערי להסירו בכל יום.

הסבון פוגע בשכבת השומן החיונית על עורנו


עם כמה כריות ישן האריה? מצחיק נכון?! גם אנחנו מצחיקים עם הכריות מתחת לראשנו ועם הרכות המוגזמת לגופנו, הכריות מטות את צווארנו ככה שנוצרים אצלנו כאבי צוואר ולאחר מכן כאבי ראש ששכחנו את מקורן, היכולת שלנו היא ללא כרית כלל וטוב שכך.

יש עוד אין ספור דוגמאות להפרשים שצברנו ואשר אלה מכלים את חיינו!!
האריה רץ מהר, זוחל, מתגלגל ושרירי להפליא, הבן אדם הממוצע חלש, שמן וחולה אז מה עדיף? לחיות את החיים כמו אריה פראי  או כמו אדם מתורבת? התשובה בגוף השאלה, כסיל לא יבין.
יקומו החכמים ויאמרו שאין אנו שורדים עוד ושהשתננו עם השנים, אלו הם שימשיכו בדרכם האצילית וימותו "בשיבה טובה".
זיכרו , חיינו יפים יותר כמה שהם קרובים יותר לפשוט, בטח ובטח ללא התערבות כימית. חישבו מחוץ לקופסה כל יום וכל היום, אל תקבלו שום דבר כמובן מאיליו, ושנו אם אתם רואים צורך לשנות.

שימרו על עצמיכם כי החיים קצרים, נכתב ע"י שרון וכטל, מאמן ריצה ומוביל לתזונה נכונה

יום שלישי, 1 ביולי 2014

עקרון הפיצוי

האדם הקדמון הממוצע, ההוא לפני אלפי שנים היה כנראה נראה הרבה יותר טוב מהבן אדם הממוצע בן ימנו. בעוד האדם הקדמון היה חי בתנאי הישרדות, תחת תנאים פיזיים לא פשוטים של צייד-ניצוד, היה עליו לשמר יכולות פיזיות אופטימליות לשם צייד ולשם בריחה ממצוקות.
כיום אין אנו שורדים עוד ואף יותר מזה חיים חיי שפע שמערערים לנו את האיזון הבריאותי, את המשקל התקין ואף פוגעים בחוסן הפיזי שלנו.
למעשה התרחקנו מפוטנציאל היכולות הבריאותיות שלנו. רובנו לא יכולים לרוץ ואף ללכת, רובנו לא מסוגלים לשאת משאות כבדים או לבצע תנועות שגרתיות מבלי שייתפס לנו איזה שריר כזה או אחר, כל מאמץ גורר אחריו התנשפות ודרישת הגוף למנוחה, הפכנו להיות "רובצים" והטכנולוגיה עושה כל מאמץ לסייע לנו בכך, רוצים את החיים שלנו כמה שיותר קלים, ללא מדרגות ללא עליות, כל מרחק עושים ברכב על אף העלויות. בקיצור כמה שפחות מאמץ יותר טוב.

מה שאנו לא מבינים או יודעים שגוף האדם סלחן וסתגלן!! אנו מלקים אותו אך הוא נלחם בחזרה. גופנו לעולם יאפשר לנו להיטיב עם מצבו. הוא למעשה נילחם מלחמת הישרדות כל עוד הוא חי ומתחמצן, המטרה היחידה של הגוף, על כל מערכותיו הוא לאפשר קיום במינימום "עלויות", הוא הוא כמו מפעל יצרני, יעדיף מחלקות (מערכות) פוריות ומשגשגות ולא בזבזניות. גופנו יעדיף אותנו בריאים ומוכנים אלי קרב ולא רופסים!!

מערכת השרירים גדלה בעת אימון מדורג


בעת שנבין את עקרון הפיצוי למעשה נבין איך נוכל להביא את עצמנו לבריאות אופטימלית. גופנו הוא סתגלן, אנו מסתגלים לכל מצב לטוב ולרע, מערכות גופנו לאורך זמן מבצעות שינויים בייחס למצב החדש וכל זאת לטובת ההישרדות.
בעת שנעודד את גופנו לשרפת שומנים באמצעות הגבלת פחמימות, נוריד במשקל וכך גופנו ינצל טוב יותר לאורך זמן את השומן שבגופנו כמקור אנרגטי.
ניתן לקחת את מערכת השרירים שבגופנו לאמץ אותה באופן מדורג עד כשלון ולחוות מוכנות של השריר למאמץ המתגבר.
על אותו עקרון עובדת מערכת הנשימה שלנו , אנו מגדילים נפחי ריצה לדוגמה, ואט אט גופנו נדרש  לתשתית פיזיולוגית רחבה יותר לשם המאמץ העתידי.

גופנו מרושת בעצבים, מערכת חכמה מאוד שאחראית על חיוויים סביבתיים. אותה מערכת מזהה ושולחת אותות למוחנו בעת שהיא מזהה מאמץ מוגבר באזורים ספציפיים, אם אנו מעלים נפח ריצה מ 10 ק"מ ל 15 ק"מ, מערכות השרירים / נשימה/ לב / עצמות  שלנו תכין  אותנו למרחק גדול יותר לריצה הבאה. אך יש לזכור כפי שצוין שגופנו היא מכונה חסכונית ויעילה כמקור אנרגיה. כשמוחנו יזהה שלא ממומש המאמץ שהוא התכונן אליו (פיצוי יסף), תוך מספר ימים תעשה רגרסיה ביכולת, הגוף יפרק את התשתיות שנבנו לשם הגברת המאמץ לשם מטרות אנרגטיות אחרות.



על כל נחיתה צפיפות העצם גדלה


יש להבין את העיקרון וליישב מטרות ראליות על סף הפוטנציאל שלנו עד למימוש יחסי ועד להרגשה מעולה. אחרי ההבנה ניתן למעשה "לשחק" עם הגוף ולהתקדם איתו בכל המישורים. ריצה תפתח סיבולת/שרירים. עבודה בחדר כושר תפתח יותר שרירים. אפילו מוחנו הוא שריר שניתן לפתחו על פי העיקרון.
החשוב הוא לבצע מדורג,  מה שבא מהר אז כנראה שהולך מהר.

שימרו על כושר ובריאות בכדי שנתראה בפוסט הבא!

נכתב ע"י שרון וכטל
 

יום ראשון, 9 במרץ 2014

המרוץ למדבקה

אתמול אני נוסע ותוך כדי כך,אני מזהה רכב שעל השימשה האחורית שלו שלל מדבקות שמכסות 98% משדה הראייה של היושב ליד ההגה. כשסורקים את המדבקות, אפשר בנקל לדמות את הטיפוס ליד ההגה. מדבקה של גדוד 101, של חבר מרתון, חצי, טריאתלון, רכיבת אופניים ועוד של מיני שיוכים כאלה ואחרים ואז אני עם עצמי התחלתי להבין דבר מה.

מדוע אנחנו הישראלים(ואני חושב שהיחידים), כל כך אוהבים להנציח את הניצחונות שלנו?! שהיינו בצבא ביחידות מובחרות, שאנחנו עשינו מקצי ספורט מאתגרים?! ושאנחנו הכי הכי. מה מביא אותנו לכבוש יעדים עם מטרות יקרות, שדורשות בדרך כלל העדרויות ארוכות מהבית, שיוצרות עומסים על גופנו ונפשנו ולעתים פוגעות יותר מאשר תורמות.

"המרוץ למדבקה", קשה כבר להתעלם. עד לא מזמן, לפני כמה שנים, המרתונים היו מצומקים עד כדי כייף שכונתי מענג, הכל בקטן ולא מלחיץ. אך קרה דבר מה שגרם לכל כך הרבה ישראלים לתפוס את עצמם ברגליים ולהתחיל לרוץ. ההרשמות לאירועי מרתון הפכו להיות לעסק יקר ומסורבל, והמגמה רק בכיוון החיובי, לא יעברו עוד כמה שנים ואני מניח שבכדי להירשם למרתון תל אביב, אם לא תהיה מספיק זריז על ה ENTER, אתה עלול לא להיות שם.

שלא תבינו אותי לא נכון, אני בעד ריצה וכמה שיותר, אני חי ונושם כשאני רץ. אינני ביקורתי כלפי אלה  שעטים על המרחקים הארוכים אלא אני רק מנסה להכניס קצת הגיון בריא שהוא ההיגיון שלי.

שכולם ייראו, "אני עשיתי מרתון"


נכון לומר שגופנו מתחזק ומתעצם בעת אימון מדורג ונכון, אנו "מורידים" את גופנו באימונים והוא קם על רגליו ומפצה, אך בעת שאנו מבצעים "אימון יתר" קורים דברים, אנו חוצים קווים אסורים, ועד שאנו לא כואבים אנו לא לומדים. המון אצנים מלקים את גופם בקילומטרים על גבי קילומטרים כל שבוע, וברוב המקרים מתפתחת פציעה שזוכה להתעלמות. אנו כל כך מבקשים לכבוש יעד אחר יעד באופן מחזורי כל שנה ובאמת לא מבינים שבעומסים לא מבוקרים גופנו מתחיל להישחק וליצור בלאי שאי אפשר לרפא.

אם חוזרים לעניין המדבקות, אז רק מדבקה של מרתון, היעד הנכסף, למה צריך מדבקת תחרות של 5 ק"מ (על אף שאין) ולמה  של 10 ק"מ?! בשבילי, לפחות מדבקה של 42.2 ק"מ צפונה. אני אשב לי באוטו שלי וכולם ידעו "הוא עשה מרתון" (בהנחה שהרכב בבעלותו). אנחנו מבקשים לעשות מרתון וכמה שיותר מהר, הרכבים העירומים שלנו קר להם חייבים כיסוי של מדבקות. ואז מתחיל האקשן, גז על התכנית אימונים, נפצעים או לא, את מי זה מעניין, רוצים מ-ד-ב-ק-ה.
גם אני מאוד אהבתי את הרגע הזה של המדבקה, עבודה קשה ושכולם ייראו. מאז החלפתי רכב ולא הדבקתי, לא יודע אולי נמאס לי הקטע הזה.

לאט, זו מילת קסמים ולא רק בריצה, ככל שלאט כך לומדים יותר את גופנו, לומדים את תורת הריצה, חייבים להתנסות ולייצר בסיס איתן בריצות קצרות יותר שעל פיו נדע לחזות את תוצאת המרתון ואת הפוטנציאל הרגעי שלנו. יש כלל בחיים, להתחיל בקטן ואז לפרוץ, שנים ארוכות של ריצה לפנינו, אז למה "לרוץ", ששום גורם לא ילחיץ אתכם, תחרות של 5 או 10ק"מ זה לא בושה, ההפך. ללא זה לא תוכלו להתקדם.

חשוב להקשיב לגוף, עייפות כרונית ועומס משבשים את מהלך החיים התקין ופוגעים בהורמונים שלנו, חובה לרווח בין תחרויות ארוכות על פי ההרגשה, לטווח הארוך זה משתלם.

שנמשיך לרוץ בצורה מושכלת ונבונה, נפגש בפוסט הבא!!
נכתב ע"י שרון וכטל.

יום רביעי, 26 בפברואר 2014

לרוץ על הכאב

כמה מאיתנו לא כואבים?! הכוונה אנחנו שרצים או אנחנו שעושים איזושהי פעילות אינטנסיבית שגורמת לנו מועקה של כאב מאיזשהו סוג.
על גופנו בעת ריצה לדוגמה, מופעלים כוחות חזקים מאוד, אבל באמת חזקים. המון ספורטאים מבצעים תנועות ביומכניות שדורשות את הגוף להתכנס לתוך מאמץ  שנמשך לעיתים שעות ארוכות. נכון שהגוף מסתגל אט אט למאמצים, אך לא פעם אנו מבצעים מפנה חד בהתנהלות הספורטיבית שלנו, החלפת נעלי ריצה, שינוי פתאומי במהירות הריצה או בנפח הריצה.
בשילוב של אלה ושל עוד המון גורמים, נוצרים במרכזי מאמץ מסוימים בגופנו, קרעים בסיבי שריר, גופנו מתגונן בכך שהוא יוצר באותו המקום דלקת שמכאיבה ומאותתת לנו לעצור ולבחון את הבעיה, אז זהו שכאן מתחילה הבעיה!!

אז נחזור לנקודת ההתחלה, כאב הוא חבר קרוב לצערי, יש כמה סוגים של כאב, כזה שמופיע אחרי אימון וחולף לו, תוצר של מאמץ, יש כאב שמופיע ונשאר בסביבה תקופה קצרה, שבוע שבועיים, מפריע קצת לאימונים, אך מתיחה פה קרח שם והוא נעלם, ויש את אויב הציבור, את ה"כאב המתנחל", נתפס עלייך ולא עוזב , כאבים כאלו הם בדרך כלל או בכף הרגל, גיד אכילס, רצועת כף הרגל, או ב ITB (רצועה שרצה מהירך ועד לברך), נשמע לכם מוכר כי אתם לא לבד, כולנו היינו, עודנו, נהיה תחת חסותם.

חובה לעצור, להבין ולטפל בפציעה
 
אז מה קורה כשכואב לנו?! אנו מכאיבים לעצמנו עוד! מה לעשות, קשה לעצור אותנו , משהו דפוק אצלנו חזק!! איך עוצרים בשיא העונה?! לפני מרתון, אולטרה, טריאתלון , אז זהו שלא עוצרים. אנחנו מרמים את עצמנו, יודעים שרצים כמה דקות, כאב הדלקת חולף והנה אנו שוב משוחררים לרוץ כאיילות. מסיימים את האימון ואז הכאב בא איתנו בחשבון, הפציעה מחמירה, הדלקת מאותתת חזק יותר וחוזר חלילה. המון מאיתנו בגלגל הזה שנים, לא "מוצאים" את הזמן ללקק את הפצעים, אנו מעדיפים פשוט לרוץ על ולתוך הכאב, לא מוכנים לוותר על החופש מכאב בתמורה להפסקה משיגרת האימונים.

גם כשרצים על הכאב, אנו תוך כדי תנועה מנסים להקל על הפציעה באמצעות קרח בעיקר להצרת הנימים ו"סגירת" הדלקת, וזאת בכדי לדחות את הקץ. גם כשכבר אנו לא עומדים בכאב ועצרנו אנו בסוג של מסכת ייסורים , מצד אחד חייבים לחזור לשיגרת האימונים ומצד שני לא באמת יודעים איך לטפל בעצמנו, לכל פציעה יש כל כך הרבה פתרונות, אנו מחפשים את הטוב ביותר עבורנו, מחפשים את הקסם שיחזיר אותנו לעוף כציפורים. אז התחלנו בטיפולים ולא פעם אנו חוזרים לרוץ מוקדם מדי ואז רגרסיה מחזירה אותנו אחורנית. אנו מתחילים להבין שאנו לא חוזרים כל כך מהר לעניינים, זה כמו כדור שלג שיוצר אצלנו תסכול. ואז אנו חופרים באינטרנט ולומדים את הבעיה ושואלים חברים , אלה מספרים לך שהם מכירים את המומחה הזה ואת המומחה ההוא, אך אתה עדיין מיישם פתרונות שמצאת עבורך בעצמך. לעיתים הקלה לעיתים כאב, לא מוצאים את הנקודה שבה אפשר לחזור לאימונים, אתה פשוט מבולבל. בשלב הזה אתה הולך לאיש מקצוע, או שעוזר או שלא.

 
 
מניסיוני פציעות שעברתי חלפו להן באמצעות למידה של הבעיה והשמת תרגילים בהתאם, אף פעם (ושלא נזדקק) לא עזר לי איש מקצוע. הרעיון הוא ללמוד את הבעיה, רובן חולפות באמצעות טיפולים קונבנציונליים פשוטים ומנוחה יחסית.
כדי שנוכל להנות מחדוות הריצה כשהיא נטולת מכאובים, יש להקשיב לגוף, כשאנו מבינים כשהפציעה הינה חמורה, יש לעבור כמה שלבים עד לריפוי:

- הכרה בפציעה ואי התעלמות, יציאה משיגרת האימונים לתקופה כזו או אחרת.
- הבנת מקור הפציעה וחיפוש טיפול עבורה, או בעזרת איש מקצוע או באופן עצמאי.
- חזרה הדרגתית לשיגרת האימונים.


 השלב הקשה ביותר הוא הראשון, עברתם אותו והפנמתם, זכיתם בבריאות.

שנדע רק בריאות , אנו לא מעריכים אותה מספיק, עד שהיא מונעת מאיתנו לחייך(ריצה = חיוך).

נתראה בפוסט הבא!
נכתב ע"י שרון וכטל.

 

יום רביעי, 22 בינואר 2014

הכל בגרוש

הייתי אז ילד, לא מזמן, בסך הכל  שלושה עשורים אחורנית, תחום האחריות שלי היה ללכת למכולת, זוכרים, אז היינו הולכים עם סלים לכל מקום, לשוק, לסופר, ילדים ונערים של היום לא מכירים את המושג כלל. אימי הייתה משאירה לי כל בוקר, על פיסת נייר, מה צריך לקנות ,וליד פיסת הנייר, בתלוי בכמות הפריטים, בין חצי לשקל וחצי, ולא פעם, כן כן, אפילו הייתי חוזר עם עודף, או עם מסטיק בפה כשלזבן לא היה כסף קטן להחזיר, מסטיק של פעם, מאלה שמורידים צבע מאכל.

מאז ועד היום, מה השתנה?! שלא באותה מגמה, כמות הפריטים שקניתי ב X כסף, והשכר הממוצע במשק. אינני ניכנס כאן לאספקטים כלכליים , אלא רק לכאלה שכולנו חווים וחיים כל העת, בעיקר בראשון לכל חודש.

יש לי רק תהייה אחת שקשורה לעניין מעלה, פנינו לאן? באמת לאן? באופן אישי, גישתי היא מאוד אופטימית וחיובית, אך עם כל זה, לא קונים בסופר, לכן אני מנסה להבין, כיצד אפשר להתקיים בין גבולותיה של מדינה, שסוחריה מנסים בכל מאמץ אפשרי, לרוקן את כיסי תושביה, למה איש מקצוע שעושה את עבודתו הוא "צדיק"? זה אומר דרשני, כי הנורמה היא לקחת את כספנו, אך ללא תמורה, איפה אנו טועים?! תמיד חשבנו שהשיטה הזו היא נכונה למוסכים בלבד, אך תמימים אנו, היום כולם הם "מוסכניקים",  דוגמה טובה לכך היא תעשיית החתונות, רוצה להתחתן?! תשלם, אולם, צלם, די.ג'י והרשימה עוד ארוכה, כולם רוצים "לאכול" לנו מהארנק  במחירים מנופחים, רוצים לגור בתל אביב?! שכחו מזה, אלא אם כן, אבא שלכם מיליונר, אתם יוצאי יחידה קרבית ומורגלים לישון בתא קטן עם קירות מעופשים.




מחפשים להנות מבילוי במחיר סביר

למה אני הולך רחוק, הידעתם שבאמצעות מחיר המבורגר במקדונלד ניתן להעריך יוקר מחיה של מדינה ביחס לאחרות, החדשות אינן טובות, מיקומנו לא טוב ברשימה, כל אחד מאיתנו בטח ביקר שם לאחרונה וניזוק מהוצאה לא שפויה, ארוחה ממוצעת במקדונלד עולה 40 ש"ח, משפחה בת 5 נפשות כנראה בבעיה.

כל נושא הקופונים, אם שמתם לב הוא פועל יוצא של יוקר המחיה, מחפשים להנות מבילוי במחיר סביר(יחסי), שאם לא כן המחירים המקוריים הם בלתי אפשריים לפעמים. אנו הישראלים אוהבים לבלות ועוד יותר מאז המצאת האשראי, הסוחרים עלו על זה והחליטו לחגוג, מצד אחד מוחים נגד יוקר המחייה ומאידך מפוצצים מקומות בילוי וממלאים מטוסים, לכל יעד בחו"ל, איך אמר שלום חנוך: " הציבור מטומטם ולכן הציבור ישלם! ".

אם להיות ציני פחות ומודאג יותר, קו העוני לדעתי בתנועה מתמדת, ולא בכיוון החיובי, ישנן כל כך הרבה הוצאות קבועות וגבוהות, וכל כך הרבה "מוסכניקים" מוצצי דם, שיחד הלהקה הזו, ללא שום שימת לב של מנהיגים, מניעה את קו העוני וגורמת לאלפי משפחות, לרדת את מתחת לאותו הקו, להתמודדות לא פשוטה, סדרי עולם השתנו או שהשקפתי השתנתה, או שגם וגם.

 

חייבים להיות ערבים זה לזה
 

נכון שיש במדינתנו אין סוף מכול טוב, אני יכול לכתוב על זה ספר, אך אסור שנעטוף את עצמנו ב"יהיה טוב", זה אנו שעושים זאת לעצמנו, נעשנו חמדנים, אני עוד זוכר, פעם זה לא היה, פעם שילמת שקל וקיבלת בשקל, היתה יותר אחריות הדדית, כתף לכתף, היכן הערבות ההדדית, הרי זה מה שמלמדים בצבא, למה איזה "שמוק"(סליחה על הביטוי) מוכר לילדים שלנו נקניקיה ב 30 ש"ח בהפסקה של הצגה?! הרי ברור שהוא קנה אותה בשקל, זה למה, ככה אנו נראים, כמו מוכר הנקניקיות הזה.

חלומינו הוא שנהיה כנים אחד לשני ונעזור, רק ככה זה יעבוד, אם עיננו תהיינה צרות כל העת, אנו נחדול, אני חותם על כך.

ושנהיה ערבים זה לזה, ניפגש בפוסט הבא, ואם אהבתם שתפו!
נכתב ע"י שרון וכטל.

יום ראשון, 12 בינואר 2014

הרכבת של החיים

כל אחד ואחד מאיתנו, נושא עימו יכולת חברתית שונה מבחינת התקופה בה הוא חי, סדר העדיפויות באותו הרגע והאם מתאפשר או לא. למשך כל חיינו אנו מוקפים בני אדם שעל פי עקרונות אינדיבידואלים נוצרים חיבורים על בסיס שונה מהאחד לשני, אנו רוקמים חברויות על סמך אינטרסים שונים ומשונים, שעוזרים לנו לראות את עצמנו ואף לשדרג את הראיה שלנו כלפי מה שאנו רוצים מעצמנו, כמו מראה לחיים , אני קורה לזה "הרכבת של החיים".

"רכבת החיים" של כל אחד מאיתנו דוהרת דרך תוואי חיים אחיד עם שונות בין אחד לשני, אנו מתחילים את דרכנו מינקות ויוצרים קשרים חברתיים מוקדמים, אך באופן יותר משמעותי, אותה הרכבת מתחילה להיות עמוסה יותר ככל שאנו מתבגרים, כל אחד מעלה לרכבת החברתית שלו תחת בחירה, את אלה שהוא  הכי מעריך ומוקיר, את אלה שתורמים בדרך כלשהי להווי החיים  באותה התקופה, יש לשים לב שלאורך כל חיינו, הרכבת נוסעת ועוצרת בתחנות, למה אני מתכוון באומרי תחנות, אנו בני האדם משתנים ומשנים את הסטטוסים החברתיים שלנו מעת לעת, כדרך החיים, משרתים בצבא, מתחתנים, מולידים ילדים וכו', על כל מהלך שכזה אנו משנים באחת את המבנה החברתי שלנו, אלו הן התחנות בהן הרכבת עוצרת, חברים יורדים וחברים עולים, אנו, כל חיינו נכנסים ויוצאים ממסגרות, בתי ספר, צבא, אקדמיה וכו' אלו הן כולן, תחנות של החיים, תחנות לרכבת שלנו, "הרכבת של החיים", הרוב המכריע של החברים שאינם על הרכבת, הם אינם, לא מבחירה, אלא מפני שהרכבת שלנו קטנה מלהכיל את כולם, הרכבת שלנו יכולה להסיע כאלה שהם ברוח התקופה שלנו, בסטטוס שלנו. לעולם ישארו על הרכבת חברי נצח, אתם מכירים?! כאלה שבחרנו לנצור לעד, שנחקקו לנו בתודעה לעולם, לכל אחד יש את החברים מהצבא, החבר מהשכונה, כאלה שלא שוכחים, גם אם מתראים פעם ב....

הנוסעים הם אלה שיחזיקו אותך בעת משבר


כשמסתכלים אחורנית, איננו מבינים מדוע אנו כבר לא בקשר אם כל כל הרבה אנשים טובים, שכן רצינו אותם על הרכבת, אך עולם כמנהגו נוהג, המקומות על הרכבת מוגבלים ליחידים, צריך לבחור בקפידה, קשה מאוד לייצב קשרים כשאנו אנשי משפחה, תשומת הלב שלנו הופכת להיות מוגבלת, אנו יותר מתכנסים לתוך התא המשפחתי, המעגלים היותר רחוקים לצערנו "מוזנחים", הרכבת נעצרת וחברים רבים וטובים נאלצים לפנות את מקומם כאשר לא בטוח שיעלו במקומם.

כל אחד יודע ויכול להעלות אל הרכבת שלו כמות שונה ומשונה, יש כאלה שאינם מתחברים כלל, ויש כאלה שמרובים בחברים כל העת, מה שבטוח שלאורך השנים, כל החברים שביקרו אצלנו ברכבת וירדו,השאירו זיכרון או חותם כזה או אחר, טוב או רע.
אנו משתדלים שתמיד יהיו נוסעים על הרכבת, כמה שיותר, אם אנחנו הקטרים, אז הקרונות הקרובים לנו הם הקרובים לנו, וכך הלאה עד הקרון האחרון בו יושבים "חברנו בספק" שאולי ירדו בתחנה הקרובה.




יש להעלות נוסעים שיעשירו את הנפש


עלינו לשמר את הרכבת שלנו מלאה בכל מצב בכל עת, ההם שם, שיושבים בקרונות יחזיקו אותנו לעת משבר, הם יהיו לנו לקטר, כשלא נוכל לסחוב לעיתים, הם הנוסעים יצחיקו אותנו, יעניינו אותנו ברכילות , ברעיונות ויעשו קולות של שמחה. וחשוב להעלות לרכבת שלנו רק כאלה שיביאו אותנו לידי אושר נפשי ולהבדיל "לזרוק" כאלה שרוצים ברעתנו ומתחזים לחברנו.

אז הינה באה הרכבת בואו חברים לשבת, נתראה בפוסט הבא ואם אהבתם שתפו.
נכתב ע"י שרון וכטל.

יום חמישי, 2 בינואר 2014

ביחד או לחוד

הכי כייף זה יחד, אך גם הכי כייף לחוד, לריצה, על תקופותיה, יש משמעויות שונות כשאנו מבצעים אותה לבד, או מבצעים אותה בקבוצה, בתחילת דרכנו, זה בדרך כלל לבד, יוצאים לרוץ כשנוח, למרחק  ובקצב שאנו מכתיבים לעצמנו, בדרך כלל מבצעים את אותו המסלול המוכר שהחלטנו שהוא הטוב בשבילנו, ישנם כאלה שישארו בשלב  הזה (לא שזה רע) כל זמן שהם רצים, החלק האחר ולא משנה מה גרם לזה ירצה לשנות, הרי בשלב שבו אנו כבר בכושר ולא מתנשפים כמו בהתחלה, אנו מחפשים להקשות, להאריך את המסלול ולשנותו, ברוב המקרים נצטרף לחברותה של אצנים, זה השלב של הביחד, בשלב הזה אנו נלמד את רזי הריצה, נתערבב לא מעט, ונבין את עולם הריצה בפן הלא פורמאלי החובבני, נלמד מה מותר ומה אסור, מה אוכלים ומתי, נלמד על תחרויות ואף נתנסה, ובשלב מתקדם נלמד את יכולותינו שלנו ביחס לקבוצה,  היה וזיהינו, שהיכולות שלנו טובות מאשר שאר חברי הקבוצה, יתכנו שני מצבים, האחד, מצב בו אנו מוכנים לוותר על ההתקדמות שלנו ואנו מורידים מעצמנו ומיכולותינו ונשארים עם הקבוצה, אגב, המון אנשים עם פוטנציאל יכולות שלא יסולא בפז, מורידים מעצמם מאחר והם מרגישים שייכים לקבוצה ולהוויי שבה, קשורים היטב לחברים שבה, הרי זה הבית לתחביב שלהם, אז מובן שלקום ולעזוב, זהו מהלך לא פשוט.  במצב האחר, אנו נקשיב לרצון שלנו לטפס ולתת דרור של מאה אחוז ליכולות שאנו מציגים, אנו נציב מטרות ונצא לדרך חדשה, ייתכן שחברנו לקבוצה לא יבינו את רצוננו לקום וללכת מהסיבות שלנו, אך כמו בכל דבר בחיים לפעמים פורסים כנפיים. מאותו רגע אנו לבד, נחושים להצליח לפי כללי המשחק שלנו, יש לנו בסיס טוב, אנו סקרנים , ונעשה הכל בכדי לעמוד ביעדים של עצמנו, נגמר ההוויי עם החברה ונשאר מקום רק לרצינות ושאיפה למטרות, אנו לא רוצים הפרש פוטנציאלים שיעיב עלינו, רוצים לעבוד במלוא קיטור.

בקבוצה נלמד את רזי עולם הריצה

ייתכן שנמצא חברותה ברמה שתואמת את היכולות שלנו באופן מלא או חלקי, כשאנו מתאמנים לבד ולא נקשרים, אנו יכולים להיות כ"אורחים" בקבוצות אחרות, או עם יחידים, זהו יתרון משמעותי, אנו אחראים ומנהלים יחידים ללוחות הזמנים שלנו, כבר מספיק מעורבבים בכדי לשאול ולקבל תשובות מקולגות בעלי ידע, יש לנו בטחון עצמי לצאת לרוץ בכל מקום בכל מצב, לא צריכים "שיחזיקו לנו את היד" כשקר או כשחשוך, רצים בקצב שלנו שהוא בדרך כלל מהיר, כשאנו בקבוצה, אנו מוותרים על האני שבי, המסלול חייב להיות מקובל על כולם, הקצב מוגבל, גם אם באותו יום אני מרגיש כמו פנתר, אתה חייב להתנהג בהתאם לנורמות המקובלות באותה הקבוצה, כשאתה לבד, אתה מנהל את הקבוצה של עצמך, אתה בעצם גורם לעצמך להתחיל לחשוב, בקבוצה חושבים בשבילך בד"כ.

האצן שרץ לבד, יהיה לו מאוד קשה לחזור לקבוצה באופן שוטף, הוא כבר מספיק קנאי לפרטיות שלו ולדרך האימונים שהוא סיגל לעצמו, כמו זאב, לא יכול שיפריעו לו כשהוא רץ בטבע, רוצה פרטיות עם המסלול, להתחבר, מתנער מכל שיחה תוך כדי ריצה בכדי לא לפספס פיסת טבע מהממת, זה רק הוא על כל חושיו במאה אחוז.

 

האצן שרץ לבד, יהיה לו קשה מאוד לחזור לקבוצה


לבד או בחברותה, העיקר שרגלינו לא יעצרו, שכל אחד יעשה את ההחלטות הטובות ביותר עבורו על היתרונות ועל החסרונות, אני אישית, זאב בודד בכל רמ"ח אבריי, והכי טוב לי ככה.

רוצו בכל מאודכם, נתראה בפוסט הבא, אם אהבתם, שתפו, שגם אחרים יהנו.
נכתב ע"י שרון וכטל.